שימוש נכון בחשבונאות החקירתית יכול להיות "שובר שוויון" בהליכים בבתי משפט למשפחה.
בהליך בבימ"ש למשפחה , שברור שאני מנוע מלציין את שמות הצדדים ומספר ההליך, מוניתי כמומחה מטעם ביהמ"ש. בנוסף לחלוקת הזכויות הסוציאליות הייתי צריך לקבוע כיצד יש לחלק יתרה שהיתה בחשבון הבנק בעסקו של הבעל. ביהמ"ש קיבל במלואה את חוות דעתי לגבי חלוקת היתרה הנ"ל.
הבעיה העיקרית שאיתה התמודדתי בחוות דעת זו היא הטענה של הבעל כי היתרה בחשבון הבנק העסקי בסיום פעילותו העסקית אינה היתרה לחלוקה בין הצדדים. הבעל טוען שהוא חייב לחברים שונים בגין הלוואות שקיבל מהם, ולכן יש לקזז מהיתרה את הסכומים שהוא חייב לחברים. בשנה לאחר סיום הפעילות העסקית הבעל החזיר סכומים משמעותיים לחלק מהחברים מתוך חשבון הבנק העסקי. כהוכחה להלוואות שהוא קיבל מחברים הבעל צרף לתצהירו הסכמים עם המלווים. כל ההלוואות ניתנו במזומן. פעילות במזומן מעצם טבעה, ובסכומים משמעותיים כמו סכומי ההלוואות לעיל, הינה פעילות מעוררת חשד, מכיוון שלא ניתן לעקוב אחרי "נתיב הכסף".
נשאלת שאלה בסיסית: מדוע אדם שרוצה לתת הלוואה, ואדם שרוצה לקחת הלוואה, לא יעשו את הפעולה ב"דרך המלך", על ידי העברה בנקאית או על ידי מתן שיק? לאדם סביר, ביצוע פעולה במזומן מצריך פעולה מיותרת; עליו לגשת לסניף הבנק שלו ולמשוך מזומנים, ובחלק מהמקרים בסכומים לא מבוטלים. לעיתים הבנק גם מחייב את פעולת משיכת המזומנים בעמלה מיוחדת. גם למקבל ההלוואה יש טרחה מיותרת. עליו להפקיד את המזומנים בחשבונותיו, אלא אם יש לו עסקאות בהן הוא משתמש במזומנים.
הבעל הסביר לי כי את המזומנים שקיבל מהלווים הוא הפקיד, ולעיתים ביחד עם אשתו, בחשבון הבנק במכשיר כספומט, שכן הפקדות בכספומט עד לסכום של 18,000 ש"ח פטורות מעמלה בה מחייב הבנק, במקרה של הפקדה בסניף. אם הבעל צריך לעשות פעולות של הפקדה בכספומט בסכום מוגבל כדי לחסוך בעמלת הפקדת מזומן למה לא פעל בדרך המלך – העברה בנקאית של סכום ההלוואה?
בעקבות הסברו זה של הבעל בדקתי בחשבונות הבנק של העסק האם יש הפקדת מזומנים בסמוך למועדי קבלת ההלוואות.
התברר כי בדיקה זו אינה פשוטה כפי שהיא נראית על פניו. התברר לי כי במהלך העסקים הרגיל של העסק חלק מהתקבולים בפעילות העסק הינו במזומן. מידע זה התברר לי מתוך הקבלות שהוציא העסק ללקוחות.
ערכתי רישום של כל התקבולים שקיבל העסק בשנים 2015 עד וכולל 2018, ורישום של כל הסכומים שהופקדו במזומן בחשבון העסק ובחשבון המשותף של הבעל והאשה. משלושה רישומים אלה הרכבתי רשימה מאוחדת שהגדרתי כ"תזרים מזומנים". את הרישומים של כל השנים לעיל איחדתי לרשימה אחת, שצורפה כנספח לחוות דעתי.
בדקתי האם בימים בהם נלקחו הלוואות על ידי הבעל היתרה בתזרים המזומנים המצטבר הרב שנתי היתה שלילית. לא מצאתי אף מקרה כזה. דהיינו, לפי הבדיקה שעשיתי, על סמך הנתונים הזמינים לי, לא היתה סיבה המצדיקה קבלת הלוואות בסכומים שציין הבעל לצורך הפעילות העסקית.
בדיקה נוספת שעשיתי היתה בדיקת היתרות בחשבון הבנק של העסק סמוך למועד קבלת ההלוואות.
התברר כי רק במקרה אחד, ביולי 2017, החשבון העסקי היה ביתרת חובה (מינוס בחשבון) ואולי היתה הצדקה לקחת הלוואה. גם במקרה זה, למרות שבחשבון הבנק היתה יתרת חובה, לא ראיתי הפקדות מזומן שיכלו להקטין את יתרת החובה ואף להביא את יתרת החובה לאפס. החשבון היה ביתרת חובה עד 13/11/2017. ביום זה התקבלה בחשבון העסקי העברה של 120 אלש"ח מבנק, והיתרה השתנתה ליתרת זכות של כ – 80 אלש"ח.
מאחר ולא הונחה דעתי כי כספי ההלוואות מהחברים הוזרמו לחשבון העסקי או לחשבון המשותף של בני הזוג, איני יכול לקבל את הטענה של הבעל כי מהיתרה בחשבון העסקי בסוף פעילותו יש להפחית את החובות שלו בגין הלוואות שקיבל מחברים. השארתי להחלטת בית המשפט את השאלה האם הבעל קיבל הלוואות מחברים, אולם הצגתי בפני בית המשפט את ממצאיי לגבי כניסת כספים שנתקבלו מהלוואות לחשבון העסק או החשבון המשותף.
בהחלטתה קבעה כב' השופטת כך:
