כדי שלקוח יצליח בתביעה נגד בנק בטענה כי הבנק נקט בפרקטיקה של "התניית שירות בשירות", עליו להוכיח זאת בראיות חיצוניות ונסיבות אובייקטיביות, כפי שבית המשפט העליון קבע במספר פסקי דין לאורך השנים.
בתביעה שבין בנק ללקוח מוניתי כמומחה מטעם בית המשפט, ונדרשתי לבדוק את טענתו של לקוח שתבע את הבנק נותן האשראי על "התניית שירות בשירות". היה זה מקרה קלאסי בו תמורת האשראי נדרש הלקוח לפתוח תכניות חיסכון, ויישמתי בו הלכה למעשה את רוחם של המבחנים שהעמיד בית המשפט העליון בכלים כמותיים מדידים ומדויקים.
בשלב הראשון בדקתי את הכדאיות הכלכלית שבתכניות החיסכון: בשיטת חישוב שהוסברה בפרוטרוט בחוות הדעת בדקתי מהי התשואה שהניבו תכניות החיסכון. בחשבון אחד התשואה השנתית בתכנית החיסכון הייתה 9.085%; בחשבון שני התשואה השנתית בתכנית החיסכון הייתה 4.782%. מצאתי כי התשואה שהניבו התכניות קטנה משמעותית מהריבית בה חויבו החשבונות, הן הריבית על האשראי במסגרת והן הריבית כאשר החשבון היה מחוץ למסגרת, דהיינו בחריגה.
לאור ממצא זה קבעתי כי לתובעים לא הייתה כדאיות כלכלית בהשקעה בתכניות החיסכון.
לאחר קביעת חוסר הכדאיות הכלכלית בדקתי האם יש קורולוציה – יחס הדדי בין פתיחת תכניות החיסכון לבין העמדת אשראי לתובעים: השוויתי בין מסגרות האשראי שהבנק העמיד בחשבונות התובעים לבין היתרות בתכניות החיסכון. תכניות חיסכון היו בשני חשבונות בלבד, אולם מסגרת אשראי הועמדה בשלושת החשבונות, ולכן בדיקתי נעשתה עבור שלושת חשבונות התובעים במאוחד.
עבור כל תאריך בו הייתה הפקדה בתכנית חיסכון( בשני החשבונות) השוויתי בין היתרה המצטברת של החיסכון – לבין סך מסגרות האשראי בשלושת החשבונות. אציין כי היתרה המצטברת של החיסכון היא בערכים נומינליים, ללא ריבית והצמדה. כך לדוגמה ביום מסוים היתרה המצטברת של ההפקדות בתכניות חיסכון הייתה 369,704 ש"ח, ואילו מסגרת האשראי בכל שלושת החשבונות הייתה 190,000 ש"ח. המשמעות היא שמסגרות האשראי שהבנק העמיד לתובעים קטנות משמעותית מהיתרה בתכניות החיסכון.
עוד מצאתי שהחל מיום מסוים היתרה המצטברת בתכניות החיסכון גדולה ממסגרות האשראי, וזאת עד ליום בו בוטלו כל מסגרות האשראי בחשבונות, כאשר יום לפני כן נמשכה תכנית חסכון.
עלה גם כי למחרת פרעון תוכנית חסכון בערך של כ- 83,000 ש"ח הקטין הבנק את מסגרות האשראי בחשבונות ב- 100,000 ש"ח, ועשרה ימים לאחר מכן הקטין הבנק את מסגרת האשראי ב- 30,000 ש"ח נוספים.
זאת ועוד, לאחר פירעון תכנית החיסכון השנייה בוטלו כל מסגרות האשראי בחשבונות.
ביצעתי בדיקה נוספת של הקורלציה, הפעם תוך שימוש במדד הסטטיסטי מקדם המתאם של פירסון, מדד לקשר לינארי בין קבוצות מספרים ומשתנים שערכיו נעים בין קשר חיובי מלא לשלילי מלא, ובתווך אפשרות שאין שום קשר ביניהם. בשימוש במקדם זה עולים במקרים רבים קשרים בערכי ביניים, לדוגמה מתאם של 0.8+ שפירושו קשר חיובי בעוצמה חזקה.
בחישוב מקדם המתאם מצאתי כי מקדם המתאם בין מסגרת האשראי המאוחדת לחסכון המצטבר הוא 0.79+: שהינו קשר חיובי בעצמה חזקה.
ממצאי הבדיקה מראים כי במשך כמחצית התקופה היה מתאם בין מסגרות האשראי שהבנק העמיד לתובעים לבין היתרה המצטברת בתכניות החיסכון. העובדה שלאחר פירעון אחת התכניות הוקטנו מסגרות האשראי בסכום הגדול מסכום תכנית החיסכון שנפרעה, וכי לאחר שלא היו לתובעים תכניות חיסכון כלל בוטלו כל מסגרות האשראי לתובעים, מחזקת את הממצא לגבי מתאם כאמור.
בפסק הדין ממאי 2013 קבע כב' השופט רטנר לעניין התניית שירות כך:
